טפשות

הטיפש סבור שהכול טיפשים.

טירוף

* הוא היה אומר:
כל שלקה גופו מפני חכמתו- סימן יפה לו.
כל שלקתה חכמתו מפני גופו- סימן רע לו.
* הוא היה אומר:
כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו- סימן יפה לו.
וכל שנטרפה חכמתו מפני דעתו- סימן רע לו.

חכמה

* אין לך אדם אוהב בן- אומנות, אבל החכם אוהב בן- אומנותו.
* איזהו חכם ? הרואה את- הנולד.
* בן זומא אומר: איזהו חכם ? הלומד מכל אדם.
* סייג לחכמה- שתיקה.

ביגוד

הדר בני אדם- כסותם.

פרנסה של שבת

אמר רב תחליפא:
   כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש- השנה ועד יום- הכיפורים,
   חוץ מהוצאות שבתות והוצאות ימים- טובים והוצאת בניו לתלמוד- תורה,
   שאם הפחית מפחיתים לו, ואם הוסיף מוסיפים לו.

פרנסה מבורא עולם

* הקדוש- ברוך- הוא יושב ומחלק מזונות לכל בריה.
* הקדוש- ברוך- הוא יושב וזן את כל- העולם כולו,
   מקרני ראמים ועד ביצי כינים.

השבת אבדה

אמר רבי יוחנן: עני המחזיר אבדה לבעליה- הקדוש- ברוך- הוא
מכריז עליו בכל-יום.

פרנסה

עני אחד בא לפני רבא שהיה פרנס על הציבור ואמר לו:
- רבי פרנסני, אני צריך כסף לארוחת צהריים.
אמר לו רבא:
- קח מספר מעות ולך קנה צהריים.
אמר לו העני:
- רבי לא מספיק לי, אני אוכל כל יום תרנגולת פטומה ויין ישן.
אמר לו רבא:
- אתה לא מתבייש להטריח את הציבור!
ענה לו העני:
- וכי משל הציבור אני אוכל? משל הקדוש- ברוך- הוא אני אוכל!
   המשיך העני כתוב בתהילים קמ"ה פסוק ט"ז:
   " עיני כל אליך ישברו ואתה- נותן להם את אכלם בעתו"
    מלמד שכל אחד ואחד נותן לו הקדוש-ברוך-הוא פרנסתו בעתו.
 תוך דיבור נשמעה דפיקה בדלת,
ונכנסת אחותו של רבא שלא פגשה את אחיה שלוש- עשרה שנה,
והביאה לו תרנגולת פטומה ויין יישן.
אמר רבא:
נכנעתי בפניך, שהקדוש- ברוך- הוא זימן ברגע זה את בקשתך.
שב ותאכל לברכה.

קנאה

מאה מיתות ולא קנאה אחת.

גזירה

שלושה מבטלים גזירה קשה :
תפילה, צדקה ותשובה.

לב

כל האברים תלויים בלב,
והלב תלוי בכיס.

חלומות

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן :
אין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו.

עשב

אמר רב סימון : אין לך כל עשב ועשב
                    שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו :
                                 גדל!
          

סבר פנים

המקבל את- חברו בסבר פנים יפות,
אפילו לא נתן לו כלום,
מעלה עליו הכתוב כאילו נתן כל- מתנות טובות שבעולם.

כבוד

בן- זומא אומר : איזהו מכובד?
                     המכבד את הבריות.
                     (אבות, ד) 

צדקה

אמר רב יצחק : כל- הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות
                    וכל המפייסו בדברים מתברך באחת- עשרה ברכות.

נתינת צדקה בדרך כבוד

פעם אחת היה ילד מסכן, שלא היה לו אב ולא אם, לא דוד לא דודה ולא שום קרוב אחר. הסתובב הילד ברחובות, רעב וצמא ועצוב. פעם ראה אותו איש טוב ולקח אותו לביתו, נתן לו לאכול ולשתות, וגם בגדים טובים, ומיטה נקייה לישון בה.
  נשאר הילד אצלו, הלך לבית הספר ולמד, וכאשר גדל והיה לבחור, למד גם מלאכה, כדי שיוכל להרוויח לחמו בעצמו. לבסוף נתן לו האיש הטוב גם בית וגם כסף שיוכל לפתוח בית מלאכה, ובמהרה נעשה הבחור עשיר מאוד.
  והנה מה- קרה? האיש, שעשה כל-כך הרבה טובות עם הבחור, איבד את כל כספו, והוא נעשה עני. חשב האיש בלבו: " אלך אל הבחור, אשר דאגתי לו כל השנים הללו, ואבקש מתנה ממנו, בוודאי ירצה לעזור לי".
  אמר ועשה. הלך אל הבחור, וזה קיבל אותו בסבר פנים יפות שוחחו ביניהם השניים בידידות ובאהבה. זמן רב שוחחו על דברים שונים, כי האיש שנעשה עני התבייש מאוד על שהוא צריך לבקש מתנה, אך לבסוף אמר בקול נמוך, שלא ישמעו אחרים:
- "באתי אליך הפעם לבקש מתנה ממך, קצת כסף, כי כל כספי אבד לי ואין לי ממה להתפרנס".
  התעצב הבחור מאוד על האיש, אשר עשה עמו טובות רבות כל-כך מוכרח לבקש מתנות במקום לתת מתנות לעניים, כפי שהיה רגיל לעשות.
 ניחם אותו הבחור, ובינתיים חשב בלבו: "  איך אוכל לעזור לאיש הטוב הזה בלי שיתבייש? ... אתן לו מתנה יפה, בלי שידע כלל שקבל אותה ממני!" ולאיש אמר:
- ה' בוודאי יעזור לך בזכות מעשיך הטובים, ושוב תהיה עשיר כמו קודם!.
  אבל כסף לא נתן לו אלא אמר:
- קשה לי עכשיו לתת לך כסף, כרגע אין לי מספיק, בכל זאת... אראה... אשתדל נדבר בעניין זה!- והאיש נפרד והלך לביתו.
 מיד קרא הבחור לנער אחד ממשרתיו ולימד אותו מה עליו לעשות. אחר כך הלביש אותו בגדים ישנים וקרועים, נתן בידו מרגלית יקרה ושלח אותו לבית האיש הטוב. התהלך הנער לפני הדלת, וכאשר יצא האיש, ניגש אליו האיש ושאל:
- האם תרצה לקנות מרגלית יפה בזול?- והראה לו את המרגלית שבידו.
  ראה האיש, שהמרגלית יפה מאוד, ושאל:
- כמה היא עולה?
ענה הנער:
- דינר אחד!
" זה באמת בזול מאוד! חשב האיש יש לי עוד דינר אחד וכדאי להוציאו על עסק זה. אולי אוכל למכור את המרגלית ולהרוויח בזה!" נתן את הדינר וקנה את המרגלית.
  כעבור ימים אחדים שלח הבחור עוד פעם אחד ממשרתיו, שאותו הלביש בבגדים טובים ומפוארים ונתן בידו כסף רב. גם אותו לימד, מה עליו לעשות. הלך המשרת שהתחפש כאיש עשיר, לבית האיש הטוב, ואמר:
- שמעתי, שאפשר לקנות אצלך מרגליות. אני זקוק  מאוד למרגלית יפה, אולי יש לך אחת למכירה?
   הוציא האיש את המרגלית, שקנה לפני ימים אחדים בדינר אחד, והראה אותו לקונה.
אמר המשרת:
- בדיוק כזו רציתי. האם תמכור לי אותה באלף דינרים?
  הסכים האיש ברצון רב ומכר את המרגלית למשרת, והמשרת החזיר אותה לאדוניו.
  כך קיבל העני כסף רב ולא ידע כלל, שזוהי מתנה שקיבל מהבחור. בשמחה הלך אליו ואמר:
- אינך צריך עוד להשתדל לעזור לי, כי ברוך- השם הזדמן לי עסק טוב והרווחתי יפה.
ואז שמחו שניהם: האיש, על שלא היה זקוק עוד לבקש נדבה, והבחור על שנתן צדקה בלי לבייש את מקבלה.
(מובא בספר " מעיל צדקה" בשם מדרש)

על קמצא ובר קמצא

בגלל שנאת חינם נשרף בית מקדשנו. איך קרה הדבר?
בזמן שבית המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים הרבה אנשים עשירים שהיו גרים בבתים יפים. פעם בקש אחד מבעלי הבתים העשירים האלה לעשות סעודה גדולה, כי היה לו יום שמחה. הזמין העשיר את כל ידידיו וחבריו לבוא אליו, לאכול ולשתות ולשמוח אתו.
  ולעשיר היה חבר טוב, שאותו אהב מאוד, ושמו קמצא. אמר העשיר לעבדו:
- לך אל חברי הטוב קמצא והזמן אותו לסעודתי!
העבד לא הקשיב היטב ולכן לא שמע יפה את שם האיש, שעליו להזמינו. הלך העבד אל איש אחר, ששמו בר- קמצא, ואמר לו:
- אדוני מבקש, שתבוא לסעודה שהכין!
אולם בר- קמצא לא היה חברו של העשיר. להפך! תמיד רב אתו והתקוטט אתו והעשיר לא אהב אותו בכלל.
  התפלא בר- קמצא מאוד על ההזמנה וחשב: " מדוע הזמין אותי האיש? הלא איננו חברים! אולי ברצונו להשלים אתי? אם כן,
גם אני לא אכעס עליו ואבוא לסעודתו".
  לבש בר- קמצא את בגדיו היפים, הלך לבית העשיר וישב ליד השולחן של האורחים.
מה- טוב היה, לו באמת רצה העשיר להשלים עמו! אבל לא כך היה! כאשר הלך בעל- הבית לברך את אורחיו, חפש ביניהם את ידידו קמצא. ואת מי ראה את בר-קמצא! מיד כעס, רץ אליו וצעק:
- מה אתה עושה פה? הלא אתה שונא אותי. קום מהר וצא מפה!
  בר- קמצא התבייש מאוד על שמגרשים אותו בפני כל האורחים. פניו החווירו מרוב בושה וצער, ובקול נמוך ענה:
- כנראה בטעות הוזמנתי. אבל מאחר שבאתי, תן- לי בבקשה לשבת פה ואני אשלם לך כל מה שאוכל ואשתה.
   צעק בעל- הבית עוד יותר:
- לא! איני מסכים! לך מכאן!
ביקש בר- קמצא מאוד:
- הנח לי רק הפעם. אשלם לך את החצי מכל הסעודה.
- לא! לא! איני רוצה עזוב את ביתי מיד!
התחנן בר-קמצא:
-רק תרשה לי להישאר כאן עוד מעט. אשלם אפילו את הסעודה כולה!
צעק העשיר:
- איני רוצה! בשום פנים לא! צא מפה כרגע!- והוא תפס את בר- קמצא בידו, הקים אותו בכוח מן הכיסא וגרש אותו מהבית.
   עכשיו כעס בר- קמצא מאוד- מאוד. כל- כך העליב אותו בעל הבית בפני כל האורחים, ואף אחד לא בא לעזרתו ולא ביקש מהעשיר להשאיר אותו!
חשב בר- קמצא: " אתנקם בהם, בכולם! עוד יתחרט בעל- הבית הזה, עוד יצטערו כל האורחים שלו! את בתיהם ישרפו באש!" ולא זכר בר- קמצא, שגם הוא יצטער בסוף, כי עם בתיהם של האחרים ייהרס גם ביתו!
  מה עשה? הלך למלך של הרומאים, ששלטו אז בארץ ישראל, ואמר לו:
- אגלה לך סוד, המלך! היהודים שבירושלים מרדו בך! אינם רוצים שתהיה עוד מלך עליהם. רוצים הם במלך אחר!
  כעס המלך, שלח צבא רב והם באו אל ירושלים, שרפו את בית המקדש והחריבו את כל העיר.
( על-פי גיטין נה-נו)

ישר- דרך

איש חכם היה ושמו רב ספרא. רוב היום היה לומד תורה ומתפלל, ושעות אחדות היה עומד בחנותו ומוכר סחורתו, כדי להרוויח מעט כסף לאוכל ולבגדים.
  פעם באו אליו קונים ושאלו:
- היש לך בד יפה למכור לנו?
אמר רב ספרא:
- כן יש לי!- והראה להם את הבד.
מצא הבד חן בעיני הקונים ושאלו:
- כמה עולה הבד?
ענה להם:
עשרה דינרים.
אמרו הקונים:
- זה יקר מדי! אנו מוכנים לתת לך רק חמישה דינרים!
ענה רב ספרא:
- לא איני מוכר אותו בחמישה דינרים, כי זה בד טוב מאוד.
הלכו להם הקונים ולא קנו.
בלילה חשבו הקונים: חבל שלא קנינו. הבד כל-כך יפה ועשרה דינרים באמת אינם יותר מדי ביוקר בעדו, מחר נלך ונקנה אותו.
  ורב ספרא חשב: חבל שלא מכרתי להם הבד בחמישה דינרים. זה אומנם מעט מדי אבל אני זקוק לכסף הזה! אם יחזרו מחר אמכור להם בחמישה דינרים.
  למחרת בבוקר באו הקונים אל רב ספרא ואמרו לו:
- שלום לך! באנו בשביל הבד שרצינו לקנות אמש.
אבל רב ספרא לא ענה להם כלום, כי אותה שעה התפלל "שמע ישראל" ולא רצה להפסיק את תפילתו.
כאשר גמר להתפלל, אמרו לו הקונים:
- הנה חזרנו אליך, אנו מסכימים לשלם עשרה דינרים בעד הבד, כפי שבקשת בהתחלה.
  אמר רב ספרא:
כבר הסכמתי בלבי לתת אותו לכם בחמישה דינרים ולכן איני לוקח יותר מזה!
התפלאו האנשים ואמרו:
- רב ספרא איש צדיק וישר באמת!
(על פי מכילתא ס"ז)

העושר- פיקדון בידי בעליו

פועל עני היה עובד בשביל בעל השדה. יום- יום היה יוצא לעבודתו לחרוש את השדה ולעשות את כל העבודות שיש לעשות שם.
בערב היה מקבל את שכרו והיה קונה לחם לביתו. ואף- על- פי שעבד קשה כל היום, הספיק שכרו רק בקושי לקנות אוכל לשובע. אך האיש לא התלונן ותמיד היה שמח בחלקו.
פעם אחת, כאשר עסק בעבודתו בשדה,בא אליו אליהו הנביא הזכור לטוב בדמות זקן. ברך אליהו הנביא את הפועל בשלום והוא החזיר לו שלום.
אמר לו אליהו הנביא לפועל:
- ה' יודע כמה עני אתה, והוא רוצה לתת לך שש שנים שבהן תהיה עשיר מאוד ותוכל לקנות כל מה שתחפץ. מתי אתה רוצה את שש השנים הטובות האלה, עכשיו או יותר מאוחר?
   הפועל העני לא ידע, שהאיש שנראה כזקן הוא אליהו הנביא וכמובן לא האמין לדבריו. אמר לו:
- בבקשה, אל תפריע אותי בעבודתי, כי עלי להשתכר כסף לקנות אוכל לאשתי ולילדי הקטנים. אין לי מתנה לתת לך, לך לשלום!
   הלך אליהו הנביא, ולמחרת היום כאשר העני חרש את בשדה, בא אליו פעם שנייה ושוב אמר:
- ה' רוצה לתת לך שש שנים, שבהן תהיה עשיר. מתי אתה רוצה שתבאנה אותן השנים?
- לך לשלום, אל תפריע לי בבקשה. איני מאמין לדבריך.
אבל כאשר למחרת היום בא אליו אליהו הנביא בפעם השלישית, חשב האיש, שאולי בכל זאת מדבר האיש אמת ואמר לו:
- חכה פה ואלך לשאול את אשתי.
הלך האיש הביתה וסיפר לה:
- זה שלושה ימים בא אלי זקן ואומר לי: ה' רוצה לתת לך שש שנים של עושר. מתי אתה רוצה אותן? מה אענה לו?
אמרה אשתו:
- בקש שה', ייתן אותן מיד!
חזר לשדה ומצא את אליהו הנביא מחכה לו.
אמר לו:
- אנו מבקשים את השנים הטובות מיד.
-טוב - אמר לו אליהו הנביא, - חזור לביתך ותמצא שה' ברך אותך.
   חזר העני לביתו. בינתיים שחקו ילדיו הקטנים בחול ומצאו קופסה מלאה כסף, קראו לאמם:
- אימא בואי ראי מה- מצאנו!
ראתה האם שיש כאן כסף שמספיק לשש שנים.
כאשר הגיע האב הביתה ובני- ביתו ספרו לו על האוצר שמצאו- מיד הודה לה' על חסדו הרב והיה שמח מאוד. אחר כך שאל:
- מה נעשה בכל הכסף הרב הזה?
אמרה אשתו:
- לא נקנה דברים מיותרים ולא נאכל מעדנים. נשתמש בכסף רק לאוכל ולדברים הנחוצים, ואת כל היתר נחלק לצדקה ונעסוק בגמילות חסדים.
   שלחה האישה את בנה לקנות פנקס ועט, ובכל יום אמרה לו :
- כתוב כל מה שאנו נותנים לצדקה- וכן עשה.
בסוף שש שנים בא אליהו הנביא הזכור לטוב שוב אל האיש ואמר לו:
- הגיע הזמן, שתחזיר את כל מה שה' נתן לך.
אמר:
- אלך ואודיע לאשתי.
הלך ואמר לה:
- כבר בא הזקן לקחת את הכסף בחזרה.
אמרה אשתו:
- לך, הראה לו את הפנקס, שבו רשמנו את כל מה- שעשינו בכסף ותגיד לו: אם יש בני אדם שמשתמשים בכסף לטובה יותר ממנו, תן את הפיקדון להם!
וה' ידע את כל הטובות שעשו בכסף: ריפאו חולים, השביעו רעבים, קנו בגדים חמים לילדים ועוד מצוות ולכן ציווה אליהו הנביא לא לקחת מהם את עושרם. להפך! הוא ציווה להוסיף להם עוד הרבה טובות, כדי שיוכלו לחיות בשלום ולעסוק בצדקה כל ימיהם.
(על-פי ילקוט שמעוני, נ"כ, תרז)

עמלו של אדם - לא רק בשבילו

מלך רומי ושמו אדריאנוס יצא פעם להילחם עם אויביו בארץ רחוקה, ובדרך לשם עבר עם חייליו בארץ ישראל. כאשר הגיע לכפר קטן, לא רחוק מהעיר טבריה, ראה איש זקן עובד בגינתו. הזקן עמד כפוף, עדר באדמה, חפר גומות ונטע בתוכן שתילי תאנים. נעצר המלך והסתכל בעבודתו של הזקן. קשה עבד הזקן. ידיו מטפלות בשתילים ועל מצחו טיפות זיעה.
נענע המלך בראשו ואמר :
- האם לא עבדת מספיק בימי חייך, סבא? בן כמה אתה עכשיו?
ענה הזקן:
- כבן מאה שנה אני, אדני המלך.
קרא המלך:
- בן מאה שנה עומד וטורח נוטע נטיעות? למה לך לעבוד עוד כל- כך קשה? מה יועיל לך לשתול את העצים הללו? וכי אתה חושב, שתוכל עוד לאכול מפרותיהם?
ענה הזקן:
- אין דבר! אם הקדוש ברוך הוא ירצה, עוד אזכה לאכול מפרות העצים שאני נוטע עכשיו, ואם לא - יאכלו בני. כשם שאבי וסבי שתלו עצים ואני אכלתי מפרותיהם, כך יאכלו בני מפרי עמלי.
הלך המלך לדרכו, הוא וכל חייליו. המלחמה הייתה קשה ונמשכה שלוש שנים וכאשר נגמרה בשנה הרביעית, חזר המלך באותה הדרך, ושוב עבר על- יד גינתו של הזקן. ראה המלך והנה הסב הטוב עומד בגינתו על - יד עצי התאנים ששתל. העצים גדלו והצמיחו תאנים יפות ומתוקות.
ראה הזקן את המלך המתקרב, מהר ולקח סלסלה, מלא אותה תאנים יפות והגיש אותה למלך באמרו:
- אדני המלך! אני הזקן שפגשת כאן לפני יותר משלוש שנים, כאשר שתלתי את התאנים הללו. ה' זיכה אותי לאכול עוד מפרות העצים, והנה מהן מתנה לאדני המלך.
אמר המלך לזקן :
- רואה אני שה' אוהב אותך, לכן אכבד אותך גם אני.- פנה אל עבדיו וציווה אותם- קחו ממנו את הסלסילה, העבירו את התאנים לכלי אחר ומלאו את הסלסילה מטעות זהב!
עשו העבדים כמצוות המלך, נטלו את התאנים, מלאו את הסלסילה מטבעות זהב והחזירו אותה לזקן.
הלך הסב לביתו שמח וטוב לב וסיפר לאשתו לבניו ולנכדיו על המעשה. שמחו כולם יחד עם הסב החרוץ.




  

אבדו תרנגולות והוחזרו עזים

פעם הלך איש בדרך והוא נשא אתו תרנגולות אחדות. כאשר כבד עליו המשא, התיישב על-יד פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח את התרנגולות על-ידו. חשב: ' אשאיר כאן את התרנגולות לשעה קלה ואלך בינתיים לקנות דבר מה לאכול. אחר כך אחזור לקחתן.'
הלך האיש לחנות, אבל בדרך חזרה שכח באיזה מקום השאיר את התרנגולות. חיפש חיפש ולא מצאן. המשיך האיש בדרכו, והיה עצוב על שאבדו לו תרנגולותיו.
בינתיים רעבו התרנגולות והתחילו מקרקרות.  שמעה אשתו של רבי חנינא בן דוסא את קרקור התרנגולות וחשבה: 'מנין באות תרנגולות לחצר שלי?' הלכה לבדוק ומצאה על פתח ביתה תרנגולות, והן מונחות על האדמה, קשורות ברגליהן. הסתכלה האישה פה ושם ולא ראתה איש שהתרנגולות שייכות לו. לקחה אותן והלכה לספר לבעלה, לרבי חנינא בן דוסא.
אמר רבי חנינא:
- בוודאי הניח זאת מישהו, ולא זכר היכן הניח. נשמור אותן עד שיבוא לבקש אותן, אבל בינתיים צריכים להאכילן ולהשקותן, אולם בביצים לא נשתמש.
 וכן עשו. פיזרה האישה גרעינים לתרנגולות וגם נתנה להן כלי מלא מים. אכלו התרנגולות ושתו, טילו בחצר, הטילו ביצים ודגרו עליהן. התבקעו הביצים ומכל ביצה יצא אפרוח קטן. גדלו האפרוחים והיו לתרנגולים ולתרנגולות, וכך נמשך הדבר- התרנגולות הטילו ביצים ודגרו עליהן וגידלו אפרוחים, עד שמלאה החצר כולה תרנגולות ואפרוחים.
ראה רבי חנינא בן דוסא שהדבר קשה מידי בשבילו, שכן עני היה, ולא היה לו בבית לחם לאכול לשובע, ומנין ייקח מזון רב כל-כך לתרנגולות? ולא רק זאת, אלא הם גם הפריעו את מנוחתו בקרקורן המתמיד, נקרו בירקות שבגינתו וגם לכלכו את החצר.
מצא רבי חנינא בן דוסא עצה- מכר את כל התרנגולות והאפרוחים ובכסף שקיבל בעדם קנה עזים, כי אמר: " העזים תלכנה לבדן לרעות ביער, ולא אצטרך להאכילן".
וכך היה: כל בוקר יצאו העזים אל היער, רעו שם ואכלו עשבים. וכל ערב שבו לדיר.
כעבור שנים שוב עבר האיש, שהתרנגולות אבדו לו, בעיר ההיא, וכאשר ראה את ביתו של חנינא בן דוסא, זכר את המקום ואמר לחברו:
- הנה כאן הנחתי פעם את התרנגולות שלי ואחר-כך  שכחתי איפה הנחתי אותן ולא מצאתי אותן עוד.
שמע רבי חנינא בן דוסא, הציץ מהחלון ושאל את האיש:
- היש לך סימנים? הזוכר אתה את צבע נוצותיהן, ובאיזה חבל קשרת אותן?
ענה לו האיש ואמר:
- תרנגולות חומות היו ובחבל אדום קשרתי אותן.
הביא אותו רבי חנינא לדיר, הראה לו את העזים, ואמר לו:
- שלך הן, קניתי אותן במחיר התרנגולות ששכחת על פתח ביתי.
הודה האיש לרבי חנינא בן דוסא, לקח את העזים וחזר שמח לביתו.

הלל מקרב נכרים ליהדות

בזמן שבית המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים שני תלמידי חכמים גדולים.
שם האחד שמאי ושם השני הלל.
הלל היה נשיא ישראל.
שמאי היה קפדן והלל לא כעס מעולם.
פעם אחת בא נכרי אל שמאי ואמר :
- רצוני להיות יהודי! אבל תנאי אחד אני מתנה: למדני את כל התורה בזמן שאני עומד על רגל אחת!
כאשר שמאי שמע את התנאי הזה, הוא כעס מאוד ואמר :
איך אפשר ללמוד את כל התורה על רגל אחת?
הלא אדם יכול ללמוד תורה כל חייו ולא ידע את הכל!
היה בידו של שמאי מקל ארוך, שבו מודדים את הבניין. דחף בו את הנכרי וגרש אותו מעל פניו.
הלך הנכרי אל הלל ואמר גם לו:
- רצוני להיות יהודי, אבל בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כאשר אני עומד על רגל אחת!
אמר לו הלל:
-טוב! אעשה כדבריך!
עמד הנכרי על רגל אחת  והלל אמר לו:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! זאת היא כל התורה,
עכשיו לך ולמד את הדינים, כדי שתדע מה תעשה ומה לא תעשה!
שמע הנכרי בקולו של הלל, למד תורה ונעשה יהודי טוב.

כל מה שה' עושה - הכל לטובה

פעם אחת יצא רבי עקיבא לדרך רחוקה ולקח אתו חמור, תרנגול ונר.
מדוע לקח את החמור? כדי שיוכל לרכב עליו כאשר יהיה עייף, וגם כדי להניח עליו את חבילותיו.
ומדוע לקח את התרנגול? כדי שיעיר אותו בבוקר בקריאתו : "קוקוריקו".
ומדוע לקח את הנר? כדי שיוכל להדליק בלילה וללמוד תורה לאורו.
קם רבי עקיבא ויתפלל ויצא לדרכו.
הלך הלך רבי עקיבא דרך ארוכה, וכאשר ירד הלילה ונעשה חושך,
הגיע לעיר אחת ורצה לנוח שם בבית מלון. אך לא היה שם בית מלון!
ביקש רבי עקיבא מן האנשים שגרו בעיר זו לתת לו מקום בביתם ללון בלילה,
אמרו: אין לנו מקום, לך הלאה!
עמד רבי עקיבא ברחוב, בחושך ובקור ואיש לא הכניס אותו לביתו,
ובכל זאת אמר:
- כל מה שעושה ה' הכל לטובה הוא!
לא רצה רבי עקיבא להישאר בעיר כזאת ויצא לשדה.
שם הדליק את הנר, האכיל את החמור ואת התרנגול,
ואחר כך ישב ולמד תורה עד ששכח לגמרי, שהוא לבדו בלילה, בשדה.
פתאום שמע רבי עקיבא שאגה נוראה וראה אריה גדול קופץ מתוך היער הקרוב וטורף את החמור.
עודנו נבהל ומשתומם, בא חתול וטורף את התרנגול! ולפני שהספיק להציל את התרנגול מידי החתול,
נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר, והוא נשאר בחושך גמור.
לא היה לו חמור, לא תרנגול ולא נר.
אמר רבי עקיבא:
- כל מה שעושה ה'- הכל לטובה הוא!
לפתע פתאום ראה אור חזק: אש בערה בעיר שבה ביקש ללון בלילה.
אויבים באו על העיר הזאת, שרפו את הבתים ולקחו את כל אנשי העיר בשבי.
הם עברו דרך השדה, ששם עמד רבי עקיבא, אבל בגלל החושך לא ראו אותו,
וכך הוא ניצל מידם.
אמר רבי עקיבא:
עכשיו ידעו כולם, כי כל מה שה' עושה, הכל לטובה.
אילו לא אכל האריה את החומר - היה נוהק,
ואילו לא אכל החתול את התרנגול- היה קורא,
ואילו לא כיבתה הרוח את הנר- היה מאיר בחושך,
ואז החיילים היו מרגישים בי ולוקחים אותי בשבי.
הודה רבי עקיבא לה' שהציל אותו והמשיך בדרכו בשלום.
(עפ"י מסכת ברכות ס, ע"ב).