עמלו של אדם - לא רק בשבילו

מלך רומי ושמו אדריאנוס יצא פעם להילחם עם אויביו בארץ רחוקה, ובדרך לשם עבר עם חייליו בארץ ישראל. כאשר הגיע לכפר קטן, לא רחוק מהעיר טבריה, ראה איש זקן עובד בגינתו. הזקן עמד כפוף, עדר באדמה, חפר גומות ונטע בתוכן שתילי תאנים. נעצר המלך והסתכל בעבודתו של הזקן. קשה עבד הזקן. ידיו מטפלות בשתילים ועל מצחו טיפות זיעה.
נענע המלך בראשו ואמר :
- האם לא עבדת מספיק בימי חייך, סבא? בן כמה אתה עכשיו?
ענה הזקן:
- כבן מאה שנה אני, אדני המלך.
קרא המלך:
- בן מאה שנה עומד וטורח נוטע נטיעות? למה לך לעבוד עוד כל- כך קשה? מה יועיל לך לשתול את העצים הללו? וכי אתה חושב, שתוכל עוד לאכול מפרותיהם?
ענה הזקן:
- אין דבר! אם הקדוש ברוך הוא ירצה, עוד אזכה לאכול מפרות העצים שאני נוטע עכשיו, ואם לא - יאכלו בני. כשם שאבי וסבי שתלו עצים ואני אכלתי מפרותיהם, כך יאכלו בני מפרי עמלי.
הלך המלך לדרכו, הוא וכל חייליו. המלחמה הייתה קשה ונמשכה שלוש שנים וכאשר נגמרה בשנה הרביעית, חזר המלך באותה הדרך, ושוב עבר על- יד גינתו של הזקן. ראה המלך והנה הסב הטוב עומד בגינתו על - יד עצי התאנים ששתל. העצים גדלו והצמיחו תאנים יפות ומתוקות.
ראה הזקן את המלך המתקרב, מהר ולקח סלסלה, מלא אותה תאנים יפות והגיש אותה למלך באמרו:
- אדני המלך! אני הזקן שפגשת כאן לפני יותר משלוש שנים, כאשר שתלתי את התאנים הללו. ה' זיכה אותי לאכול עוד מפרות העצים, והנה מהן מתנה לאדני המלך.
אמר המלך לזקן :
- רואה אני שה' אוהב אותך, לכן אכבד אותך גם אני.- פנה אל עבדיו וציווה אותם- קחו ממנו את הסלסילה, העבירו את התאנים לכלי אחר ומלאו את הסלסילה מטעות זהב!
עשו העבדים כמצוות המלך, נטלו את התאנים, מלאו את הסלסילה מטבעות זהב והחזירו אותה לזקן.
הלך הסב לביתו שמח וטוב לב וסיפר לאשתו לבניו ולנכדיו על המעשה. שמחו כולם יחד עם הסב החרוץ.




  

אבדו תרנגולות והוחזרו עזים

פעם הלך איש בדרך והוא נשא אתו תרנגולות אחדות. כאשר כבד עליו המשא, התיישב על-יד פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח את התרנגולות על-ידו. חשב: ' אשאיר כאן את התרנגולות לשעה קלה ואלך בינתיים לקנות דבר מה לאכול. אחר כך אחזור לקחתן.'
הלך האיש לחנות, אבל בדרך חזרה שכח באיזה מקום השאיר את התרנגולות. חיפש חיפש ולא מצאן. המשיך האיש בדרכו, והיה עצוב על שאבדו לו תרנגולותיו.
בינתיים רעבו התרנגולות והתחילו מקרקרות.  שמעה אשתו של רבי חנינא בן דוסא את קרקור התרנגולות וחשבה: 'מנין באות תרנגולות לחצר שלי?' הלכה לבדוק ומצאה על פתח ביתה תרנגולות, והן מונחות על האדמה, קשורות ברגליהן. הסתכלה האישה פה ושם ולא ראתה איש שהתרנגולות שייכות לו. לקחה אותן והלכה לספר לבעלה, לרבי חנינא בן דוסא.
אמר רבי חנינא:
- בוודאי הניח זאת מישהו, ולא זכר היכן הניח. נשמור אותן עד שיבוא לבקש אותן, אבל בינתיים צריכים להאכילן ולהשקותן, אולם בביצים לא נשתמש.
 וכן עשו. פיזרה האישה גרעינים לתרנגולות וגם נתנה להן כלי מלא מים. אכלו התרנגולות ושתו, טילו בחצר, הטילו ביצים ודגרו עליהן. התבקעו הביצים ומכל ביצה יצא אפרוח קטן. גדלו האפרוחים והיו לתרנגולים ולתרנגולות, וכך נמשך הדבר- התרנגולות הטילו ביצים ודגרו עליהן וגידלו אפרוחים, עד שמלאה החצר כולה תרנגולות ואפרוחים.
ראה רבי חנינא בן דוסא שהדבר קשה מידי בשבילו, שכן עני היה, ולא היה לו בבית לחם לאכול לשובע, ומנין ייקח מזון רב כל-כך לתרנגולות? ולא רק זאת, אלא הם גם הפריעו את מנוחתו בקרקורן המתמיד, נקרו בירקות שבגינתו וגם לכלכו את החצר.
מצא רבי חנינא בן דוסא עצה- מכר את כל התרנגולות והאפרוחים ובכסף שקיבל בעדם קנה עזים, כי אמר: " העזים תלכנה לבדן לרעות ביער, ולא אצטרך להאכילן".
וכך היה: כל בוקר יצאו העזים אל היער, רעו שם ואכלו עשבים. וכל ערב שבו לדיר.
כעבור שנים שוב עבר האיש, שהתרנגולות אבדו לו, בעיר ההיא, וכאשר ראה את ביתו של חנינא בן דוסא, זכר את המקום ואמר לחברו:
- הנה כאן הנחתי פעם את התרנגולות שלי ואחר-כך  שכחתי איפה הנחתי אותן ולא מצאתי אותן עוד.
שמע רבי חנינא בן דוסא, הציץ מהחלון ושאל את האיש:
- היש לך סימנים? הזוכר אתה את צבע נוצותיהן, ובאיזה חבל קשרת אותן?
ענה לו האיש ואמר:
- תרנגולות חומות היו ובחבל אדום קשרתי אותן.
הביא אותו רבי חנינא לדיר, הראה לו את העזים, ואמר לו:
- שלך הן, קניתי אותן במחיר התרנגולות ששכחת על פתח ביתי.
הודה האיש לרבי חנינא בן דוסא, לקח את העזים וחזר שמח לביתו.

הלל מקרב נכרים ליהדות

בזמן שבית המקדש עוד היה קיים, היו בירושלים שני תלמידי חכמים גדולים.
שם האחד שמאי ושם השני הלל.
הלל היה נשיא ישראל.
שמאי היה קפדן והלל לא כעס מעולם.
פעם אחת בא נכרי אל שמאי ואמר :
- רצוני להיות יהודי! אבל תנאי אחד אני מתנה: למדני את כל התורה בזמן שאני עומד על רגל אחת!
כאשר שמאי שמע את התנאי הזה, הוא כעס מאוד ואמר :
איך אפשר ללמוד את כל התורה על רגל אחת?
הלא אדם יכול ללמוד תורה כל חייו ולא ידע את הכל!
היה בידו של שמאי מקל ארוך, שבו מודדים את הבניין. דחף בו את הנכרי וגרש אותו מעל פניו.
הלך הנכרי אל הלל ואמר גם לו:
- רצוני להיות יהודי, אבל בתנאי שתלמד אותי את כל התורה כאשר אני עומד על רגל אחת!
אמר לו הלל:
-טוב! אעשה כדבריך!
עמד הנכרי על רגל אחת  והלל אמר לו:
מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך! זאת היא כל התורה,
עכשיו לך ולמד את הדינים, כדי שתדע מה תעשה ומה לא תעשה!
שמע הנכרי בקולו של הלל, למד תורה ונעשה יהודי טוב.

כל מה שה' עושה - הכל לטובה

פעם אחת יצא רבי עקיבא לדרך רחוקה ולקח אתו חמור, תרנגול ונר.
מדוע לקח את החמור? כדי שיוכל לרכב עליו כאשר יהיה עייף, וגם כדי להניח עליו את חבילותיו.
ומדוע לקח את התרנגול? כדי שיעיר אותו בבוקר בקריאתו : "קוקוריקו".
ומדוע לקח את הנר? כדי שיוכל להדליק בלילה וללמוד תורה לאורו.
קם רבי עקיבא ויתפלל ויצא לדרכו.
הלך הלך רבי עקיבא דרך ארוכה, וכאשר ירד הלילה ונעשה חושך,
הגיע לעיר אחת ורצה לנוח שם בבית מלון. אך לא היה שם בית מלון!
ביקש רבי עקיבא מן האנשים שגרו בעיר זו לתת לו מקום בביתם ללון בלילה,
אמרו: אין לנו מקום, לך הלאה!
עמד רבי עקיבא ברחוב, בחושך ובקור ואיש לא הכניס אותו לביתו,
ובכל זאת אמר:
- כל מה שעושה ה' הכל לטובה הוא!
לא רצה רבי עקיבא להישאר בעיר כזאת ויצא לשדה.
שם הדליק את הנר, האכיל את החמור ואת התרנגול,
ואחר כך ישב ולמד תורה עד ששכח לגמרי, שהוא לבדו בלילה, בשדה.
פתאום שמע רבי עקיבא שאגה נוראה וראה אריה גדול קופץ מתוך היער הקרוב וטורף את החמור.
עודנו נבהל ומשתומם, בא חתול וטורף את התרנגול! ולפני שהספיק להציל את התרנגול מידי החתול,
נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר, והוא נשאר בחושך גמור.
לא היה לו חמור, לא תרנגול ולא נר.
אמר רבי עקיבא:
- כל מה שעושה ה'- הכל לטובה הוא!
לפתע פתאום ראה אור חזק: אש בערה בעיר שבה ביקש ללון בלילה.
אויבים באו על העיר הזאת, שרפו את הבתים ולקחו את כל אנשי העיר בשבי.
הם עברו דרך השדה, ששם עמד רבי עקיבא, אבל בגלל החושך לא ראו אותו,
וכך הוא ניצל מידם.
אמר רבי עקיבא:
עכשיו ידעו כולם, כי כל מה שה' עושה, הכל לטובה.
אילו לא אכל האריה את החומר - היה נוהק,
ואילו לא אכל החתול את התרנגול- היה קורא,
ואילו לא כיבתה הרוח את הנר- היה מאיר בחושך,
ואז החיילים היו מרגישים בי ולוקחים אותי בשבי.
הודה רבי עקיבא לה' שהציל אותו והמשיך בדרכו בשלום.
(עפ"י מסכת ברכות ס, ע"ב).