פעם הלך איש בדרך והוא נשא אתו תרנגולות אחדות. כאשר כבד עליו המשא, התיישב על-יד פתח ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח את התרנגולות על-ידו. חשב: ' אשאיר כאן את התרנגולות לשעה קלה ואלך בינתיים לקנות דבר מה לאכול. אחר כך אחזור לקחתן.'
הלך האיש לחנות, אבל בדרך חזרה שכח באיזה מקום השאיר את התרנגולות. חיפש חיפש ולא מצאן. המשיך האיש בדרכו, והיה עצוב על שאבדו לו תרנגולותיו.
בינתיים רעבו התרנגולות והתחילו מקרקרות. שמעה אשתו של רבי חנינא בן דוסא את קרקור התרנגולות וחשבה: 'מנין באות תרנגולות לחצר שלי?' הלכה לבדוק ומצאה על פתח ביתה תרנגולות, והן מונחות על האדמה, קשורות ברגליהן. הסתכלה האישה פה ושם ולא ראתה איש שהתרנגולות שייכות לו. לקחה אותן והלכה לספר לבעלה, לרבי חנינא בן דוסא.
אמר רבי חנינא:
- בוודאי הניח זאת מישהו, ולא זכר היכן הניח. נשמור אותן עד שיבוא לבקש אותן, אבל בינתיים צריכים להאכילן ולהשקותן, אולם בביצים לא נשתמש.
וכן עשו. פיזרה האישה גרעינים לתרנגולות וגם נתנה להן כלי מלא מים. אכלו התרנגולות ושתו, טילו בחצר, הטילו ביצים ודגרו עליהן. התבקעו הביצים ומכל ביצה יצא אפרוח קטן. גדלו האפרוחים והיו לתרנגולים ולתרנגולות, וכך נמשך הדבר- התרנגולות הטילו ביצים ודגרו עליהן וגידלו אפרוחים, עד שמלאה החצר כולה תרנגולות ואפרוחים.
ראה רבי חנינא בן דוסא שהדבר קשה מידי בשבילו, שכן עני היה, ולא היה לו בבית לחם לאכול לשובע, ומנין ייקח מזון רב כל-כך לתרנגולות? ולא רק זאת, אלא הם גם הפריעו את מנוחתו בקרקורן המתמיד, נקרו בירקות שבגינתו וגם לכלכו את החצר.
מצא רבי חנינא בן דוסא עצה- מכר את כל התרנגולות והאפרוחים ובכסף שקיבל בעדם קנה עזים, כי אמר: " העזים תלכנה לבדן לרעות ביער, ולא אצטרך להאכילן".
וכך היה: כל בוקר יצאו העזים אל היער, רעו שם ואכלו עשבים. וכל ערב שבו לדיר.
כעבור שנים שוב עבר האיש, שהתרנגולות אבדו לו, בעיר ההיא, וכאשר ראה את ביתו של חנינא בן דוסא, זכר את המקום ואמר לחברו:
- הנה כאן הנחתי פעם את התרנגולות שלי ואחר-כך שכחתי איפה הנחתי אותן ולא מצאתי אותן עוד.
שמע רבי חנינא בן דוסא, הציץ מהחלון ושאל את האיש:
- היש לך סימנים? הזוכר אתה את צבע נוצותיהן, ובאיזה חבל קשרת אותן?
ענה לו האיש ואמר:
- תרנגולות חומות היו ובחבל אדום קשרתי אותן.
הביא אותו רבי חנינא לדיר, הראה לו את העזים, ואמר לו:
- שלך הן, קניתי אותן במחיר התרנגולות ששכחת על פתח ביתי.
הודה האיש לרבי חנינא בן דוסא, לקח את העזים וחזר שמח לביתו.
הלך האיש לחנות, אבל בדרך חזרה שכח באיזה מקום השאיר את התרנגולות. חיפש חיפש ולא מצאן. המשיך האיש בדרכו, והיה עצוב על שאבדו לו תרנגולותיו.
בינתיים רעבו התרנגולות והתחילו מקרקרות. שמעה אשתו של רבי חנינא בן דוסא את קרקור התרנגולות וחשבה: 'מנין באות תרנגולות לחצר שלי?' הלכה לבדוק ומצאה על פתח ביתה תרנגולות, והן מונחות על האדמה, קשורות ברגליהן. הסתכלה האישה פה ושם ולא ראתה איש שהתרנגולות שייכות לו. לקחה אותן והלכה לספר לבעלה, לרבי חנינא בן דוסא.
אמר רבי חנינא:
- בוודאי הניח זאת מישהו, ולא זכר היכן הניח. נשמור אותן עד שיבוא לבקש אותן, אבל בינתיים צריכים להאכילן ולהשקותן, אולם בביצים לא נשתמש.
וכן עשו. פיזרה האישה גרעינים לתרנגולות וגם נתנה להן כלי מלא מים. אכלו התרנגולות ושתו, טילו בחצר, הטילו ביצים ודגרו עליהן. התבקעו הביצים ומכל ביצה יצא אפרוח קטן. גדלו האפרוחים והיו לתרנגולים ולתרנגולות, וכך נמשך הדבר- התרנגולות הטילו ביצים ודגרו עליהן וגידלו אפרוחים, עד שמלאה החצר כולה תרנגולות ואפרוחים.
ראה רבי חנינא בן דוסא שהדבר קשה מידי בשבילו, שכן עני היה, ולא היה לו בבית לחם לאכול לשובע, ומנין ייקח מזון רב כל-כך לתרנגולות? ולא רק זאת, אלא הם גם הפריעו את מנוחתו בקרקורן המתמיד, נקרו בירקות שבגינתו וגם לכלכו את החצר.
מצא רבי חנינא בן דוסא עצה- מכר את כל התרנגולות והאפרוחים ובכסף שקיבל בעדם קנה עזים, כי אמר: " העזים תלכנה לבדן לרעות ביער, ולא אצטרך להאכילן".
וכך היה: כל בוקר יצאו העזים אל היער, רעו שם ואכלו עשבים. וכל ערב שבו לדיר.
כעבור שנים שוב עבר האיש, שהתרנגולות אבדו לו, בעיר ההיא, וכאשר ראה את ביתו של חנינא בן דוסא, זכר את המקום ואמר לחברו:
- הנה כאן הנחתי פעם את התרנגולות שלי ואחר-כך שכחתי איפה הנחתי אותן ולא מצאתי אותן עוד.
שמע רבי חנינא בן דוסא, הציץ מהחלון ושאל את האיש:
- היש לך סימנים? הזוכר אתה את צבע נוצותיהן, ובאיזה חבל קשרת אותן?
ענה לו האיש ואמר:
- תרנגולות חומות היו ובחבל אדום קשרתי אותן.
הביא אותו רבי חנינא לדיר, הראה לו את העזים, ואמר לו:
- שלך הן, קניתי אותן במחיר התרנגולות ששכחת על פתח ביתי.
הודה האיש לרבי חנינא בן דוסא, לקח את העזים וחזר שמח לביתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה